שלום וברכה

ברצוני לשתף אותך, הקורא, בתובנות עליהם בנויה התפיסה החינוכית שלנו, בישיבת נחלים.

רקע כללי:

החינוך בתקופתנו, מתמודד עם אתגרים חדשים. מצד אחד כל התחום של סמכות המבוגר, האחראי, ובעל התפקיד נשחק בחברה בה אנו חיים (ולא רק במסגרת בני הנוער, אלא אף במסגרות המבוגרים…). מכיוון שני, החשיפה לתקשורת המשוכללת וצריכת המדיה המרהיבה, מרגילה את הנוער לחוויות מרגשות – מול מסך דווקא. חוויות הנקנות ללא מאמץ והשקעת משאבים. באותו עניין, צריך לציין, ישנה חשיפה רחבה לתכנים שאינם הולמים את עולמינו הרוחני, החל מפרסומות וסדרות המכילים תכנים "רכים" יחסית אך מאוד לא ראויים במהותם, וכלה בתכנים קשים ביותר.

המשמעות לגבי החינוך הדתי/ישיבתי:

על רקע זה, ישנו קושי מיוחד בחינוך דתי, וקל וחומר ישיבתי. בתקופות קודמות, בזמן שמתבגר נדרש להתפלל, ללמוד תורה או לעשות מעשה אחר, בזמן שהוא לא הרגיש הזדהות עם המעשה, הרי ההוויה התרבותית בה הוא חי הכתיבה לו לבצע את הנדרש ממנו ולציית לכללים אותם מכתיבה החברה בה הוא חי. אך כיום, ההוויה התרבותית – חברתית, מרימה על נס את העצמאות המחשבתית של כל פרט בחברה, את העשייה מתוך "זרימה" ולא מתוך הכרח. במצב זה הנער מתקשה מאוד לבצע פעולות ומעשים שאינו חש עמם הזדהות. 

הקושי מתעצם במיוחד אצל נער הנחשף באופן מתמיד לאמצעי המדיה המספקים גירויים מסעירים ומושכים שאינם דורשים ממנו כל מאמץ, כאשר הוא מתבקש למשל ללמוד דף גמרא, המוגש באופן טבעי לא כקליפ תזזיתי אלא כטקסט "שחור על גבי לבן", הדורש מאמץ ועמל להבנתו.
בהיעדר סמכות מכתיבה, מחוייבות מניעה, ואף מוכנות לעמל ויגיעה – קשה מאוד להניע את המתבגר לעשיה במרחב הגדול של תורה ומצוות.

אם כן, מהם דרכי התמודדות עם המצב ???

שתי האסכולות המתמודדות עם האתגר החינוכי כיום:

הראשונה, מנסה לחזור ל"עולם הישן והמוגן" בדרכים שונות. מנסים למנוע את החשיפה למדיה ככל האפשר, לחנך את הנער לחשיבה חד ערכית, כמובן בכיוון הרצוי. להדגיש בחינוך את חשיבות הסמכות וחוסר יכולתו וסמכותו של היחיד לקבל החלטות עקרוניות. במקרים שונים בני אסכולה זו גרים בקבוצות סגורות שאינם מעורות בחברה הכללית, ואף מקימים מוסדות לימוד בעלי אופי הומוגני תורני, בהם רמת החשיפה למתרחש בעולם הכללי נמוכה.

אסכולה שניה דוגלת בפתיחות, אולם, בכדי להתמודד עם חוסר העניין של המתבגרים בפרטי העשייה הדתית, מנסים להוריד את "מוקדי החיכוך". שעות לימודי הקודש פוחתות, הדרישות במסגרות הלימוד התורני יורדות, יוצרים מסגרות של עשיה בעלת ערך חינוכי מחבר, כגון התנדבויות ופעילות חברתית שיגבירו את ההזדהות של התלמידים עם המסגרת החינוכית.

לעיתים אף יוצרים מסגרות לימודיות מאתגרות ותחרותיות הגורמות לתלמידים לעבוד קשה בכדי להישאר במסגרת הלימודית, כשבתוך מכלול  הדרישות מובלעות הדרישות הרוחניות, ותלמיד שאפתן המעוניין להצליח בלימודיו, ישתדל להשתלב בכל המסגרת הרחבה, הכוללת אף לימודי קודש ותפילות, וייראה בהם "מקצוע לימודי" ומטלה הכרחית על מנת לסיים את חוק לימודיו בהצטיינות והצלחה.

הבעיות החינוכיות באסכולות אלו:

שתי הגישות המקובלות סובלות מבעיות יסודיות.

האסכולה הראשונה, מתקשה במקרים רבים לעצור את החשיפה לעולם הגדול ולהלכי הרוח השולטים בו. סגנון חינוכי כזה "מזמין" מרידות וחיכוכים עם בני הנוער בעלי העצמאות המחשבתית שאינם "הולכים בתלם", וכלפיהם לאסכולה זו אין כלים משמעותיים להתמודדות.

האסכולה השניה סובלת מבעיות אחרות. הורדת "רף החיכוך" מבחינת לימודי הקודש, מובילה לעיצוב תלמידים שאינם רגילים ללמוד גמרא, וחסרים אף את המיומנויות הבסיסיות בתחום זה. לרוב, צמצום שעות הלימוד נוגש דווקא ב"סדר", דבר הגורם לפגיעה ביכולת הלימוד העצמי של התלמיד. מצב זה גורם לתגובת שרשרת: חוסר מיומנות ויכולת לימודית מובילה לקושי לימודי המתורגם בתודעת התלמיד לריחוק וניכור מהגמרא. בנוסף, החשיפה לכל המדיה והתרבות הכללית מביאה להשפעה מנטלית משמעותית ונוצר סגנון תלמידים "לייט" המנותק מלימודי הקדש וממערכת התפילה והמצוות . לטווח ארוך תלמידים אלו ייתקשו להשתלב בישיבות הסדר ולנהל אורח חיים הכולל מחוייבות להלכה.

אנו, בישיבת נחלים מנסים ללכת בדרך שונה משתי האסכולות הנ"ל.                                                                                                                                                                                                                                      

מצד אחד – איננו מתעלמים מההוויה התרבותית  הקיימת, אנו מודעים לכך שתלמידינו נפגשים עם העולם הגדול, לטוב ולרע. אנו פותחים את שערי הישיבה לציבור הציוני דתי הרחב החי במרכז הארץ.
אנו רואים גם ערך בפתיחות ורחבות אופקים, וסוברים שהחינוך המיטבי צריך לכלול התמודדות והיכרות של התרבות הכללית.

מצד שני – אין אנו מוותרים על עולם התורה בגדלות. אנו מאמינים שניתן וצריך לדרוש הרבה מהתלמידים – והדרך היחידה לחברם לתורה היא להפגישם עם תורה גדולה.

הנגזרת המעשית מתפישת העולם שלנו:

מצד אחד – התיגבור בקודש – מערכת הלימודים השנתית בישיבת נחלים אינה שובתת בימי שישי, התלמידים חווים סדרי ערב, טישים בימי חמישי בלילה, יותר שעות לימוד גמרא מהממוצע בישיבות שבאיזור המרכז, שיעורים כלליים ובהם מקורות מגוונים המפגישים את התלמיד עם שלל ראשונים אחרונים ופוסקים וכן חוגים תורניים.

ומצד שני – בהשלמה וחיזוק לצד התורני – שפע אירועים חינוכיים/חברתיים – כעשרה ימי טיול בשנה, ובהם מסע עליה רגלי לירושלים – לקראת יום ירושלים (75 ק"מ רגלי!) טריאתלון ישיבתי (אתגר ספורטיבי המשלב ריצה – רכיבת אופניים ואף שחיה) חוגים מגוונים במוסיקה, ספורט, וכד', טישים בימי חמישי ובהם נגינה ושירה.

בנוסף: פרוייקט החצרמי"ם

בישיבה פועל כולל ובו לומדים אברכים בוגרי ישיבות הסדר, ולהם תפקיד מיוחד. מעבר לימוד העצמי – כל אחד עובד חינוכית בכיתה מסויימת עם הר"מ שלה באופן קבוע. מידי בוקר הר"מ שולח לחצר"מ מספר תלמידים ללימוד פרטני (לפעמים ילדים הזקוקים לעזרה ולפעמים מצטיינים הזקוקים לאיתגור) ובכל הזמן האברכים מוכוונים לשיחות אישיות, לימוד ודוגמא אישית לתלמידים. החצרמי"ם גרים בתוך הישיבה ומלווים את כל העשיה החינוכית עם התלמידים.

פרוייקט זה מאפשר שיח אישי והשפעה על ידי דוגמא אישית – דבר המאפשר להתקשר עם התלמידים דרך עולם החוויה והלימוד האישי שלו באופן מיטבי.

אני מחוייב להודות, שדרכנו אינה סוגה בשושנים. קשיים רבים בדרך, וניצני ההצלחה מבצבצים רק לאט. עם זאת, אני משוכנע שדווקא התמודדות הנותנת מקום לפתיחות, ודורשת גדלות בתורה והשקעה בלימודה – היא זו שתוביל ליצירת ציבור דתי לאומי שיוכל להוביל במדינה בדרך של תורה ועשיה משמעותית.

בברכה ובהוקרה,

הרב שמואל לורנץ

ראש הישיבה